הסיפור שלי :

אני נשואה, אמא לשלושה ילדים וסבתא לשישה נכדים שממלאים לי את הלב בכל פעם מחדש. רוב חיי הבוגרים עברו במסגרת אחת — 35 שנה רצופות באותו מקום עבודה. הייתי שם תמיד. אחראית, מסורה, יציבה. למדתי להחזיק בית, משפחה, עבודה, ולעמוד בכל מה שצריך — גם כשזה בא על חשבוני. תמיד דאגתי לאחרים לפני שדאגתי לעצמי. זה היה טבעי לי. להיות זאת שמחזיקה, שמקשיבה, שמארגנת, שמרגיעה. רק הרבה שנים אחר כך הבנתי כמה מעט עצרתי לשאול את עצמי מה אני צריכה. גדלתי בבית דתי, עם ערכים ברורים ומסגרת ברורה. עם השנים הדרך שלי השתנתה. היום אני מגדירה את עצמי כאישה מאמינה ומסורתית — מחוברת לאמונה, אבל בדרך שמרגישה לי אישית ונכונה. לא מתוך כפייה, אלא מתוך בחירה. לפני ארבע שנים החיים קיבלו תפנית שלא בחרתי בה. המחלה נכנסה לחיי, ואיתה פחד, שאלות וחוסר ודאות. היו רגעים של קושי גדול, אבל גם רגעים של בהירות. דווקא שם גיליתי את הכוחות הפנימיים שלי — את האמונה, את החיוביות, ואת היכולת לחיות עם מה שיש ולא רק עם מה שהיה. היום אני לא מגדירה את עצמי דרך המחלה. אני לומדת לחיות איתה, לא מולה. אני בוחרת לראות בכל יום מתנה, בכל רגע קטן הזדמנות, ובכל שיחה אנושית מקום לחיבור אמיתי. עברתי דרך ארוכה — של נתינה, של שינוי, של התמודדות ושל אמונה. ואם יש משהו שלמדתי, זה שכוח לא תמיד נראה חזק מבחוץ. לפעמים הוא פשוט היכולת להמשיך לחיות, לאהוב ולהאמין — גם כשהחיים לא הולכים לפי התוכנית.