הסיפור שלי :

הייתי רווק רוב שנות העשרים שלי. עד גיל 30 חיפשתי את עצמי — בעבודות שלא ממש החזיקו, בקשרים שבאו והלכו, ובחלום עמום שיום אחד אצליח בגדול, גם אם לא היה לי מושג עדיין איך. ואז הגיעה התאהבות ששינתה הכול והפכה למרכז חיי. מהר מאוד נולדו לנו שני ילדים, והייתה תקופה מופלאה של משפחה, שותפות ורצון גדול לבנות חיים משותפים. אך עם הזמן, וככל שהשגרה העמיקה, החלו להצטבר לחצים, עייפות ופערים שלא תמיד ידענו לדבר עליהם. הרצון שתמיד הדהד בי לעזוב את חיי כשכיר ולא זכה לתמיכה, יחד עם תקופת הקורונה שנכנסה לתוך המתח הזה והעצימה אותו עוד יותר, וכל מה שהתרחש סביבנו, הצטברו כולם לכדי סיר לחץ אחד גדול שבסופו של דבר התפוצץ. אך מתוך הכוונה לשמור על המשפחה ולא לשבור את הכלים, בחרנו להתחיל תהליך של טיפול זוגי, אך לצערי לאחר כשנתיים הבנו שהוא לא צולח, והדרך המשותפת שלנו הסתיימה בגירושים. אחרי הפרידה מצאתי את עצמי לבד מחדש — הפעם עם אחריות, הורות משותפת על שני ילדים, עם לב שכבר חווה אובדן ושבר, גרושה נוקמת ועם קריירה מדשדשת שלא שיקפה את מי שאני ואת מה שידעתי שיש בי. ועדיין, עמוק בפנים, יצאתי מכל זה מחוזק יותר ממה שחשבתי שאפשר. בתוך השבר וההתפכחות נולדה בי ידיעה שקטה וברורה שמכאן הדרך יכולה רק להיטיב. דווקא מהמקום המפוכח והאמיתי הזה התחדד בי רצון חזק וצלול: לא רק להצליח במובן החיצוני, אלא לבנות משהו גדול, משמעותי ואמיתי בדרך שלי. ומתוך הידיעה הזו הבנתי שהסיפור שלי רחוק מלהסתיים — שהוא רק נפתח לפרק חדש, עמוק ומדויק יותר, שבו אני בוחר לא רק לאן ללכת, אלא גם עם מי להיות בדרך.