הסיפור שלי :

אני בת 36, אמא לנערה בת 13 ואישה יוצרת. החיים שלי הם עדות לכוח של ריפוי, לחירות פנימית ולבחירה אמיצה לבנות את עצמי מחדש. נולדתי וגדלתי בבני ברק, בתוך עולם חרדי סגור וברור מאוד לעצמו. מסלול חיים שכמעט נכתב מראש. אבל כבר בילדות הבנתי שהמציאות שאני חיה בה מורכבת ויכולה להיות מאד כואבת. חוויתי התעללות ופגיעות מיניות, ונשאתי סודות כבדים בגוף ובנפש – סודות שילדה לא אמורה לשאת לבד. בגיל 20 כבר הייתי נשואה. בגיל 25 – כבר אמא וגרושה. זמן קצר אחר כך יצאתי בשאלה ואיבדתי בבת אחת עולם שלם: קהילה, שפה, שייכות, זהות. לא עבר הרבה זמן ואז הגיע המשבר הגדול. הנפש שלי נשברה. אשפוזים פסיכיאטריים ממושכים. אבחנה של פוסט-טראומה מורכבת. ובמקביל – הגוף התחיל לוותר. תסמונת גנטית של רקמת החיבור הפכה אותי לנכה במצב די סיעודי. היו רגעים שבהם העתיד נראה סגור, חשוך, וחסר מוצא. אבל בתוכי ידעתי שזה לא הסוף של הסיפור שלי. בשלב הכי נמוך בחיי ניתקתי קשר עם המשפחה, ובחרתי – אולי בפעם הראשונה באמת – לקחת אחריות מלאה על העתיד שלי. דרך עבודה רגשית עמוקה, תהליכים תודעתיים, הקשבה לגוף ולנפש, וחתירה עיקשת לחיים שיש בהם חופש ותנועה – הצלחתי להשתקם. חזרתי לתפקוד מלא ולעצמאות. חזרתי לצעוד על הרגליים שלי. תרתי משמע. אני עדיין מתמודדת עם העבר. הצלקות קיימות. אבל היום אני פוגשת אותן ממקום אחר – של עוצמה, חמלה והבנה עמוקה של נפש האדם. למדתי שהגוף זוכר, אבל הוא גם יודע להחלים. למדתי שהתודעה יכולה לכלוא – אבל גם לשחרר. ובעיקר למדתי שאף אחד לא יכול לקבוע עבורי מי אהיה. ולא לא המצאתי שיטה. מצאתי את הדרך שלי. היום אני פוגשת אנשים ממקום מאוד אנושי ופשוט. בלי היררכיה. בלי יומרה “לתקן”. אני מגיעה עם ניסיון חיים עמוק, אמיתי, חשוף. אני יודעת איך זה מרגיש לאבד תקווה. אני יודעת איך זה מרגיש לחשוב שאין דרך חזרה. ואני יודעת גם איך זה מרגיש כשהאור מתחיל להיכנס מחדש. אם אתם מתמודדים עם אתגרי חיים,עם משבר, עם חיפוש זהות, עם תחושת תקיעות – או פשוט עם רצון לחזור ולהרגיש את עצמכם – אני כאן כדי להקשיב. באמת להקשיב. אני מאמינה בשיחה בגובה העיניים. בנוכחות אנושית. במרחב בטוח שבו מותר להגיד הכול. אנשים מספרים לי שאני מעוררת בהם השראה, תקווה ואמונה מחדש בעצמם. זו זכות גדולה עבורי. ואם משהו בסיפור שלי נגע בכם – אשמח שנדבר. אולי זו תחילתה של דרך חדשה גם עבורכם.